פסק-דין בתיק ע"פ 30786/06

1.         בפנינו ערעור שהגיש עודה שוקרי (להלן - המערער) על הכרעת דין מיום 1.5.06 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט דוד מינץ, ת.פ. 1696/05) בה הורשע המערער בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי הכרעת הדין, ביום 6.3.03 תקף המערער את אשתו נאדיה עודה (להלן - המתלוננת) בביתם וגרם לה חבלה של ממש. בעקבות ויכוח ביניהם תפס המערער את המתלוננת בשערותיה, הטיח את ראשה בקיר והפיל אותה על הרצפה. לאחר מכן אחז במקל של מטאטא והיכה באמצעותו בראשה ובכל חלקי גופה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלוננת חבלות בגב ובכתף שמאל.

2.         ביום 8.11.06 גזר בית משפט השלום את דינו של המערער והטיל עליו מאסר לתקופה של 12 חודשים מתוכם ששה חודשים לריצוי בפועל וששה חודשים על תנאי שלא  לעבור עבירת אלימות במשפחה. הערעור מתייחס גם לגזר הדין.

3.         הרשעת המערער מבוססת על הגרסה שהמתלוננת מסרה למשטרה בשתי הודעות, הראשונה מיום הארוע (ת/3), והשניה שלושה ימים לאחר מכן ביום 9.3.03 (ת/4). לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט המתלוננת מסרה גרסה שונה לחלוטין לגבי ארוע האלימות, התואמת את גרסתו של המערער לפיה פגיעתה נגרמה באקראי כתוצאה מריב אלים על רקע כספי בינו לבין אחיה שהגיע לביקור בביתם. לנוכח חזרתה של המתלוננת מההודעות שמסרה במשטרה, קיבל בית משפט קמא את בקשת התביעה להגיש את שתי ההודעות לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). בית משפט קמא ניתח את הראיות והעדויות שנשמעו בפניו ומצא כי יש להעדיף את ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה על פני עדותה בבית משפט. בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת בפניו היתה רצופה סתירות וחסרת הגיון וקבע כי התנהגותה ועדותה בבית המשפט מתיישבת יותר עם המסקנה כי מעשי האלימות כלפיה התרחשו בהתאם לגרסה שמסרה "בזמן אמת" במשטרה. בית משפט קמא לא ייחס אמינות לעדות המתלוננת בבית המשפט כשניכר היה שמטרתה ללמד סניגוריה על בעלה כדי שלא יורשע וחלילה יענש בחומרה. בית משפט קמא קבע כי גירסת המערער לפיה המתלוננת נפגעה באקראי, אינה מתיישבת עם מכלול הראיות שהיו בפניו, וכי גרסתו בדבר הסכסוך בינו לבין אחיה של המתלוננת היא המצאה לא אמינה שיש לדחותה.

4.         המערער טוען כי לא תקף את אשתו ולדבריו, בית משפט השלום הרשיע אותו על מעשה שלא עשה. לחילופין, טוען המערער כי בית משפט קמא טעה בבחינת הראיות והמימצאים, המצביעים על סכסוך בינו לבין אחיה של המתלוננת. המערער טוען כי בית המשפט צריך היה להעדיף את עדותה של המתלוננת בפניו על-פני גרסתה בהודעתה למשטרה, שנבעה לטענתו מכך שאחיה לחץ עליה להגיש את התלונה ולנקום בו. לטענתו, בשונה מהלחץ שגרם להגשת התלונה על-ידי המתלוננת, בעת מתן עדותה בבית המשפט היא לא היתה בלחץ, כפי שניתן ללמוד מהפרוטוקול. המערער מוסיף וטוען כי בית משפט קמא התעלם מפגמים וסתירות שעלו בהודעת המתלוננת במשטרה, לא הביא בחשבון את מעשה הסחיטה מצד אחיה, והרשעתו נגועה בטעויות רבות. לחילופין טוען המערער כי היה על בית המשפט לזכותו מחמת הספק.

            אשר לעונש, המערער טוען כי בית המשפט טעה כשהחמיר בעונשו ולא הביא במסגרת שיקוליו את הזמן הרב שחלף מאז האירוע. לטענתו, בית המשפט לא שקל במסגרת העונש את מטרות הענישה, בדבר השיקום שלו ושל משפחתו, ואת העובדה שיחסיו עם המתלוננת תקינים.

            המערער טוען כי בית משפט השלום לא הביא בחשבון גם את נסיבותיו האישיות והבריאותיות הקשות ואת עברו הנקי. לטענתו לא היתה כל הצדקה להטיל עליו עונש חמור של מאסר בפועל.

5.         ב"כ התביעה טוענת כי הכרעת הדין מבוססת היטב על העדויות והראיות שהיו בפני בית משפט השלום ואין כל הצדקה להתערבות בה. לטענתה, הכרעת הדין מבוססת כראוי על שתי הודעותיה של המתלוננת במשטרה שהוגשו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות, על התעודה הרפואית, על שקריו של המערער וכן על עדות דודו של המערער שתמך בפרט מהותי בגירסה של המתלוננת.

            אשר לעונש, ב"כ התביעה טוענת שהעונש שהוטל על המערער סביר, תואם את פסיקת בתי המשפט בעבירות מסוג זה ואין כל הצדקה להתערב בו.

6.         לאחר שעיינו בהכרעת הדין של בית משפט השלום, בעדויות ובראיות שהוגשו, ושקלנו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

הערעור רובו ככולו מכוון נגד קביעות עובדתיות של בית משפט השלום. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לה היתרון בשמיעת העדים ובהתרשמות ישירה מעדותם. התערבות במימצאים עובדתיים אינה נעשית אלא במקרים חריגים בהם נמצא כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לסתירות מהותיות העולות מן הראיות או שהתעלם מעניינים רלבנטיים. אין זה המקרה שבפנינו.

            הכרעת הדין של בית משפט השלום מנומקת ומבוססת היטב. בית המשפט ניתח את מכלול הראיות שנשמעו והוצגו בפניו, וקבע מימצאים ומסקנות המסתברים ומתישבים היטב עם חומר הראיות שעמד בפניו.

7.         בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות אימרה של עד תהא קבילה כראיה במשפט בהתקיים מספר תנאים המפורטים באותו סעיף. בית משפט קמא קבע כי  אמנם התקיימו כל התנאים לקבילותן של ההודעות. הוכח כי שתי ההודעות נמסרו על ידי המתלוננת וכי ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור אותה. בנוסף עלה בבירור כי שתי ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה היו שונות בעניינים מהותיים מהעדות שמסרה בבית המשפט. לפיכך התמלאו כל התנאים לקבילותן של הודעות המתלוננת ובדין קיבל אותן בית משפט קמא כראיה, בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות.

8.         בית משפט קמא ראה להעדיף את הודעות המתלוננת במשטרה על עדותה במשפט, וקביעתו בעניין זה מבוססת היטב על העדויות שנשמעו והוצגו בפניו ועל התרשמותו הישירה מאמינותן. בית המשפט בחן את עדותו של המערער שטען כי מקור הסכסוך הוא אחיה של המתלוננת וכי תלונתה הוגשה אך ורק כתוצאה מהלחץ שהפעיל עליה אחיה. עוד טען כי בינו לבין אשתו אין ולא היה כל סכסוך. בית משפט קמא מצא סתירות מהותיות בעדות המערער. כך, לדוגמה, נמצאה סתירה מהותית בעדות המערער על הסכסוך בינו לבין האח שהיווה לטענתו הסיבה לתלונה שהגישה המתלוננת. בעוד שבהודעה במשטרה טען המערער כי אשתו נתנה לאחיה כספים כדי שהאח יקנה טרקטור (מוצג ת/1) בבית המשפט היתה בפי המערער גרסה שונה לחלוטין: "...אני נתתי לו כסף לבניית שני חדרים ליד הבית של ההורים שלו". כשנשאל מדוע במשטרה היתה בפיו גרסה שונה, השיב: "איזה טרקטור?. לא. לא לא טרקטור זה טרק, משאית" (עמ' 23 לפרוטוקול).

            בית המשפט לא קיבל כאמינה את גרסת המערער שתאר את יחסיו עם המתלוננת בלא רבב, כאשר מהראיות שהיו בפניו עלה בבירור כי פעמיים הוא התגרש ממנה וכי היו ביניהם בעיות קשות על רקע טענתו שהיא מרבה לעזוב את הבית ללא רשותו. במיוחד עלה בבירור, בניגוד לעדות המערער, כי המתלוננת עזבה את ביתם לאחר האירוע, למשך שבועיים ימים.

            בנוסף, בית משפט קמא לא קיבל כמשכנעים את הסבריו של המערער לפשר החבלות הרבות שנמצאו על גופה של המתלוננת ותועדו בתעודה הרפואית (מוצג ת/2), שלא התיישבו עם גירסתו כאילו המתלוננת נפגעה באקראי כתוצאה מהמריבה שפרצה בינו לבין אחיה.

9.         הרשעת נאשם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף 10א' טעונה "דבר לחיזוקה". לאחר בחינת הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות רבות לחיזוק הודעת המתלוננת במשטרה. בית משפט קמא מצא חיזוק בבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת שלושה ימים לאחר האירוע ותועדה בתעודה רפואית בה נקבע: "מתלוננת על כאבים בכל הגוף. בבדיקה יש לראות סימני פעולת איבה על כתף שמאל וגם יש סימנים על כל הגב של פעולת איבה". בית משפט קמא קבע כי הממצאים הרפואיים אינם מתיישבים עם הגרסה שמדובר בפגיעה אקראית, ולו בשל כך שהרופא לא הוזמן לחקירה על התעודה הרפואית שהוגשה. עוד קבע כי לא הוכחה טענתו של המערער כי מימצאי התעודה הרפואית נרשמו על סמך דרישת אחיה של המתלוננת.

            בית משפט קמא מצא חיזוקים נוספים בגירסת המערער שהודה בפגיעה במתלוננת, לפחות במקל של מטאטא, בהודעות המתלוננת שחיזקו אחת את השניה, ובעדותה  בבית המשפט כי המערער ביקש ממנה סליחה וכי רצונה הוא למנוע מבעלה הרשעה פלילית (עמ' 13 לפרוטוקול).

10.       לסיכום, הקביעות העובדתיות ומימצאי האמינות שקבע בית משפט קמא מבוססים היטב על הראיות והעדויות שנשמעו בפניו. לא מצאנו מקום להתערבות במימצאים העובדתיים שעל בסיסם החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בתקיפת המתלוננת בנסיבות מחמירות. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור על ההרשעה.

11.       אשר לעונש, בית משפט קמא איזן נכונה את הנסיבות לחומרה ולקולא ולא מצאנו גם בעניין זה טעם המצדיק התערבות בעונש שהוטל.